גדלתי בבית אלים ולא יציב, עם עוני אמיתי כזה – בלי סנדוויץ' לבית הספר או הבנה כללית מתי תהיה הארוחה הבאה שלי. ניתוקי חשמל ו/או מים. בת יחידה. ילדת מפתח. מוקפת ב"דמויות לחיכוי" שלא באמת ידעו לנהל את עצמם, את הרגשות שלהם או את החיים שלהם.

כבר מהילדות המוקדמת היו שם מקרים שהצנזורה לא הייתה מאפשרת לי לכתוב כאן בפתיחות. דיכאון, כעס, פחד, חוסר אונים, הרבה כאב וגם אחרי שגדלתי קצת והמשכתי ליפול לתוך "חגיגת" הסקס, סמים ואלכוהול שהתנהלה כבר מחוץ לבית הורי. נראה שבכל פעם שהעליתי על הדעת לחשוב על חיים אחרים, הייתה רק תשובה אחת שחזרה שוב ושוב:
ככה זה. אין מה לעשות. אלה החיים.

ואני זוכרת שהסתכלתי סביבי וחשבתי שאני לא מוכנה שהחיים שלי ייראו ככה. לא ידעתי איך הם כן אמורים להיראות.
רק ידעתי שככה – בטוח לא.

וגם שנים אחרי שכבר פגשתי פנים אל פנים את הפחד לסיים את בית הספר ולהפוך לעוד אחת מאותם מבוגרים. אלה שנלחמים יום יום בהישרדות על חשבונות ואוכל בסוף החודש. ממררת בבכי על עצם קיומי. העבודה השנואה שאי אפשר לעזוב. בן הזוג האלים שאסור לספר. ובית ההורים שעדיף לא לחזור.
ביקשתי קצה חוט שיוביל אותי מחוץ לכלא הזכוכית שאליו נולדתי.

אז התחלתי לחפש…
לא חיים מושלמים. לא הצלחה כמו בתמונה. רק קצה חוט לחיים שירגישו יותר שלי ופחות כמו משהו שכבר נכתב עבורי מראש.